הגוף שלי… מונית???

לו היית פסנתרן היית מזמין מכוון פסנתרים.  לו היית נהג מונית היית מביא את המונית לטיפול אצל מכונאי.  בתור קראטה-קה גופי כאילו פסתר וגם מונית ומאט פליישר מ-

Jerusalem Massage

הוא מכוון הפסנתרים והמכונאי שלי.  לעולם לא הכרתי אומן-לוחם שלא היה זקוק לעיסוי-טיפול גוף.  אבל אני כן מכירה הרבה שזקוקים ולא מקבלים וחבל: זה מאוד עוזר.

אימונים קשים מפעילים לחץ אדיר על הגוף.  רקמות וגידים לפעמים כואבים משום שהשרירים מסביבם מתוחים, ולא משנה כמה אתה מנסה להרגיע אותם דרך יוגה ומתיחות – הם עדיין תפוסים.  עכשיו נכנס מאט.

תואר ראשון בפילוסופיה ישיג לך עבודה בבית קפה בתור בריסטה, ולמאט יש.  אבל לי יותר חשובות התעודות שקיבל בטיפולים עם שמות מוזרים כגון: מיופאשיל ריליס, מניפולציה של עמוד השידרה, תראפיה ביודיינמייק קרניו-סקרל, מייופשאל אנ-ווינדינג (שעשינו פעם בים המלח – אבל זה סיפור לפעם אחרת..), ועיסוי רגיל בטעם של לוס אנג'לוס.

אני מתאמנת, אני מתפרקת, מאט מרכיב אותי מחדש ואז אני מתחילה מההתחלה.  תודה רבה מאט!

…

לא בא לי!

פעם הגעת לאולם הספורט וחשבת: לא בא לי להתאמן!

קשה להתאמן לבד כשאתה מצוברח.  אתמול חשבתי, "הלוואי שיכולתי לדמות מדריך ועוד מספר מתאמנים ובום! הם מופיעים! כאן אני אגלוש על גל האנרגיה שלהם."  אנחה.  יש לי תוכנית ובדרך כלל אני מקפידה עליה אבל אתמול מזג האוויר השפיע (35 מעלות על הבוקר) ואין לי מזגן!  יום לפני הגזמתי והגוף איים לפתוח שביתה. מצב רוח לא היה לי.

משום מה חשבתי על הוריי ומה הם עשו לפעמים כשהייתי ילדה. בערב קיץ חם אחרי יום ארוך בעבודה לא היה מתחשק להם לבשל.  אז פתחו קופסאות של שימורים: טונה, סרדינים, זיתים שחורים וצלפים.  הניחו על השולחן עם קרקרים ולקחנו קצת מכול דבר.  קראנו לזה: ארוחה גנובה.  זמן הכנה – אפס.  מאמץ – אפס.  אבל היה טעים והיה כיף כי לא זכינו לזה לעיתים קרובות.

אתמול עמדתי בדוג'ו ובתור המאמנת האישית של עצמי הרשיתי לעצמי לעזוב את תוכניתי ולשחק עם הציוד כמו ילד קטן במגרש משחקים.  אמרתי: תעשי כיף!  אין מטרה, אין חוקים – רק מעט תרגילים שונים. כמו הוריי כשנתנו לעצמם רשות לתת לנו ארוחה לא בדיוק מאוזנת נתתי לעצמי רשות להרגיש חופשייה ורק לעשות מה שבא לי.

דרך זו עבדתי על עצמי.  למשך שעה וחצי עשיתי המון תרגילים – קאטה, בטן, מתח, קטלבל, נגירי-גמה (הצנצנות בתמונה – תופסים עם קצי אצבעות לחזק את התפיסה) צ'י-שי ועוד.  בפעם הבאה שלא בא לכם להתאמן תנסו לזרוק את התוכנית ולשחק קצת.  אימון גנוב, כביכול.

על הראש – לא הפנים!

כשאני עומדת על הראש אני מרגישה מספר דברים – קשר עמוק לבן גוריון (ראש הממשלה, לא שדה התעופה), כיף, ותחושה מעיקה שאני בוגדת בקראטה, אהבת חיי.  לעשות קראטה איכותי דרוש גם כוח, גם גמישות וגם מודעות עמוקה לנשימה.  מאחר ובלט לא בא בחשבון אני בוחרת "לבגוד" בקראטה עם יוגה.

תודה רבה לקרה בלטמאן רוק (בתמונה) שמייצגת את כל המורים הנפלאים שמהם זכיתי ללמוד.  קרה, ילידה ניו מקסיקו שבארה"ב התחילה ללמוד יוגה לפני 22 שנה.  "בייגל'ה" אנושית, היא מורחת שמני דוטרה על ראשי התלמידות בסוף כל שיעור, שווסאנה ריחנית ונעימה.

כאשר הייתי בת 8 סבתא לקחה אותי לשיעור יוגה הראשון שלי.  לא מצא חן בעיניה, אבל לי היה כיף מאוד.  היום אני מספיקה לרק (בערך) 12 שיעורים בשנה אבל יום-יום, בבוקר, לבד בסלון אני עושה כדי להתעורר ולהשתחרר מהכאבים של אתמול.  אנא, על תספרו לקראטה שלי – שהוא לא יקנא!    

לכל המורים ומורות – תודה רבה

הדרך היחידה לשמור על מה שיש לך היא למסור לאחרים ללא הגבלה כלל.

החל מנובמבר 1974זכיתי ללמוד ממגוון רחב של מורים לקראטה ברחבי העולם.  כל אחד ואחד לימד אותי תוך דוגמה והדגמה, הן בלהרביץ לי ולהטיל אותי לקרקע, הן בהיותם מורים.

דוגמה שלילית חזקה כדוגמה חיובית.  ראיתי מורים ששתו אלכוהול בצורה מוגזמת וכאלה שניצלו לרעה את תלמידיהם מינית, כספית ורגשית.  יש כאלה שהפסיקו להתאמן וסמכו על עברם ההדור.  הם לימדו אותי מה לא לעשות.

אחרים, בעיקר סנסיי מוריו היגאונה, סנסיי יהודה פנטנווויץ' וסנסיי טסוג'י נקמורה העניקו לי ולעולם הקראטה כולו מסר ברור וחזק לגבי חשיבות התפתחות האישיות, מאבק נגד האגו, ושימוש בכוח אך ורק לטוב, ובנוסף, החשיבות של המשך אימונים רבים והצורך להיות קודם כל תלמיד ואחר כך מורה.

זכיתי להסתכל מקרוב על הדרך בה סנסיי יהודה פנטנוויץ' קיבל החלטות קטנות כגדולות עם התבוננות עמוקה על אתיקה ומוסר.  עד היום אני שואבת השראה מדרכו המיוחדת. כשסיפרתי לו שעובדת התבגרותי בלבלה אותי ולא ידעתי לאיזה כיוון כדאי לי ללכת הוא אמר:   "עליך להיות המורה הכי טובה שביכולתך."

הגאוונה סנסי אמר: "אם את לא מתאמנת ברצינות – אין לך מקום כמורה."

תודה רבה ענקית לכול מוריי ומורותיי הן נוכחים והן שכבר לא.  הראתם לי את "הדרך" ונתתם לי את הכלים ללמוד קראטה שהוא, כדברי הסנסי הראשון שלי, בוב ספרקס, 99% לימוד-עצמי.

• בתמונה: אני, ביום שהשיער לא שיתף פעולה, ביחד עם ימאשירו סנסי, יושב ראש IOGKF יפן, שעושה קאטא כאילו גולש על פני עננים ונותן לי מוטיבציה אין סופית.

 

 

עם קצת עזרה מחברים שלי

בעולם הקראטה ענווה קודמת לכול. עד כדי כך שהבנתי באופן אינסטינקטיבי שלא היה מקובל בכלל לפרסם סרטון (לדמיין שאני קופצת מעלה ומטה עם חיוך רחב ומכריזה: עשיתי את זה!!) בעמוד הפייסבוק שלי יום אחרי שעברתי בהצלחה את מבחני לדאן 6. מצד שני, להתעלם מההישג היה חוסר אחריות כלפי כל הנשים שנאבקות להתקבל כשוות בחברה שבגדול עדיין נחשבת כשייכת לגברים.
הבטחתי לעצמי שאם אעבור את המבחן הייתי מודה, בצורה פומבית, לאנשים הרבים שעזרו לי להגיע למטרה. לכן, לא בסדר האלף-בית ולא בסדר החשיבות, אני רוצה להביע את הכרת הטוב שיש בלבי. בתמונה: חיה חברוני, תושבת בית עין, שמדריכה שיעור בשיטת פלדנקרייז כל יום ראשון בבוקר במתנ"ס תקוע שליד ביתי.
בפעם הראשונה הלכתי מתוך סקרנות אבל די מהר הבנתי שאני נמצאת בקרבתה של "מאסטר" גדול. לחיה אין פייסבוק או אינסטגראם, אבל היא למדה ממשה פלדנקרייז עצמו (והוא נפטר ב1984). כשביקשתי עוד פרטים על חייה היא אמרה בענווה אמיתית שהשיטה גאונית, לא היא הגאון, וכדאי לי להתרכז בשיטה בלבד.
פלדנקרייז היה פיסיקאי ומהנדס, דאן 2 בג'ודו, שהתכתב עם קאנו ולימד את בן גוריון לעשות עמידת ראש. כדי להבין את שיטתו (שהוא פיתח במאמץ מוצלח לרפא ברך פצועה) אתה פשוט חייב לעשותה. בין היתר יש דגש על תנועה נכונה והשילוב בין המוח וגוף. השיעורים מאוד עוזרים לי בגלל שתי סיבות: א. בקראטה חיוני להזיז את גוף בצורה נכונה ו-ב. דרכו יש לי הקלה משמעותית מכאבי תופת שיש לי מפיברומיאלגיה ואימוני יתר.
חיה חברוני, תודה רבה!

'הרגעים הקסומים חלק ב

כשהגעתי לדוג'ו הייתי להוטה לספר לסנסי פנטנוויץ' את הסיפור של הדיסק, הקאטה והפשלה.  הרגלו החכם של סנסי היה לשמוע כל סיפור עד הסוף לפני להגיב ולכן הופתעתי כשהוא קטע אותי באמצע הסיפור ממש.  הוא זקף גבה ואמר, במבטא הבלתי ניתן לחיקוי, "את עשית קאטה למוזיקה?"

הסברתי שהאירוע היה כרוך במצווה – להתרים כסף לצדקה והוא שוב קטע את מילותיי.  "את עשית קאטה למוזיקה?"  כן, סנסי, אבל צריך להבין, ארגון הצדקה חשוב ו… "את עשית קאטה למוזיקה?"  עכשיו הרגשתי מאוד לא נעים והבנתי שעשיתי משהו מאוד לא בסדר.  במאמץ להצדיק את הבלתי ניתן להצדקה אמרתי שהשיר היה שיר של ריי צ'רלס.  חשבתי שואלי זה יעזור כי סנסי אהב מוזיקה טובה, במיוחד ג'אז, וזה היה בכיוון הג'אז, לא?

"אההה, סנסי," הרגשתי שאני טובעת לעת לעת, "אפשר גם לעשות רנדורי (קרב קראטה) למוזיקה!"  הוא זקף את גבה השנייה.  "בוא נעשה את זה!" אמרתי.

"את רוצה לעשות רנדורי איתי?" הוא נראה מופתע ומשועשע בעת ובעונה אחת.  באותו יום הכרנו אחד את השנייה כבר 25 שנה.  היינו ביחד באותן התחרויות, אכלנו יחד במסעדות, עשינו קאטה ביחד, בונקאי ביחד, אפילו התכתבנו כשגרתי בארה"ב…אבל לעולם לא עמדנו אחד מול השנייה בזירת הקרב.  על מה חשבתי באותו רגע?

"את רוצה לעשות רנדורי איתי?"  התחלתי להתחרט אבל גאווה עיקשת אחז אותי ולא נתן לי לחזור על המילים.  הוא בהה בי כאילו הייתי משוגעת (והייתי, תאמינו לי) וחזר על השאלה כאילו ממש לא מאמין.  הוצאתי את הדיסק הארור מהתיק ונתתי לו.  הוא הכניס אותו למערכת הסטריו (היתה שכבה דקה של אבק עליה, אף פעם לא ראיתי אותה בשימוש).  הוא לחץ כפתור, השיר נשמע.  קדנו.

מה שהתרחש קרה במהירות בלתי אפשרית לעיכול.  הרגשתי מכות רבות נוגעות בגופי בכול מיני מקומות – מכות רכות כמו כנפי פרפר, כל כך מהיר כמעט בו זמנית.  היו לפחות 20 מכות, אולי יותר.  עצמתי עיניי מתוך אינסטינקט פרימיטיבי ואז הרגשתי את עצמי נופלת – אבל לא התנגשתי עם המזרן.  כנראה הוא תפס אותי כשנזרקתי – ואז היתה תחושה של עטיפה.  הייתי זבוב עטופה בקור של עכביש ענק.  כשפקחתי עיניי ראיתי ששכבנו זה לצד זו וידעתי בוודאות שאם הוא היה מכניס כוח לאפילו אחת המכות הייתי מתה לפני שנחתתי על הרצפה.  הרמתי יד ימין ונתתי לו סטירה במפשעה.  מין סגירת דלת אחרי שהסוס ברח.  עברו רק שניות אחדות מתחילת הקרב עד לסוף האומלל.

השיר המשיך להישמע.  הסתכלתי למעלה וראיתי את אריאל בן סימון, חגורה שחורה ותיקה, ארשת פנים מלאה שעשוע ותדהמה, מביע את מה שהרגשתי בפנים.  לעולם לא ביקשתי להלחם שוב נגד סנסי פנטנוביץ' .  יש דברים בחיים שפעם אחת מספיקה.  אבל, יש לי את הזיכרונות.  קסומים. יקרים.  מעטים.  לא דומים לשום זכרונות אחרים.

 

 

 

הרגעים הקסומים האלה

אני עושה כל מאמץ להיות נוכחת ברגע הזה! מדיטציה עוזרת , אבל מדי פעם אני מביטה לאחור ומחייכת.
בערב יום חמישי אחד באביב 2005 ,  עמותת "אל הלב" הפיקה הופעת אומנויות לחימה , במטרה להתרים כספים עבור ארגון "מבוי סתום", שמטרתו סיוע לעגונות (נשים שהבעל מסרב לתת גט). המקום: רעננה. תלמידותי ואני עבדנו על הופעתנו יותר מחודש.
בחרתי את השיר "Hit the Road Jack" של הזמר ראי צ'ארלס (בנסיבות אלו חשבתי שזה מתאים) וידיד מוסיקאי נתן לי עןתק על דיסק שהכין בבית. נשות הרקע שרו את הפזמון ארבע פעמים וזה נמשך כארבע דקות.
בפזמון הראשון עשינו קאטה גקיסאי-דאי איצ'י, בשני "דאי ני" ואז "סאיפה".  עבדנו קשה בהכנות עד שיצא לנו סינכרון מוחלט. תלמידותי ישבו בישיבת "סאיזה", הישיבה היפנית המסורתית, ואני המשכתי ב"סאיפאי", שהיתה אז הקאטה האהובה עלי. סיימתי יחד עם המוזיקה, בול. קידה ויציאה מהבמה.
הידיד שהכין עבורי את הדיסק הזהיר אותי כי ייתכן שהדיסק לא יעבוד בציוד המקצועי של התיאתרון. מרוב דאגה קניתי את האוסף של ראי צ'ארלס, כל  ארבע הדיסקים, אף שהיה ממש יקרוהבאתי אותו עדיין באריזתו.
כשבגענו לתיאטרון ברעננה הסתבר שאמנם הדיסק המועתק לא פועל, והתחלנו חזרות מחדש. אחרי שתי דקות , הבמאית נלחצה בזמן ואמרה:,טוב, אתן בסדר", וכיבתה את המכשיר. "סליחה, אבל עוד לא סיימנו", אמרתי. "לא משנה, תרדו".
אחרי המתנה ארוכה ההופעה החלה. ג'יו ג'יצו, קונג פו, איקידו, וסוף סוף אנחנו. המוסיקה נמשכה, אבל מה זה? פתאום מכונה מוזרה הוציאה עשן ארסי. היה אמור להיות ערפל , כנראה כדי ליצור אוירה דרמתית, אבל רק התקשינו לנשום וגם היה קשה לראות.
הקאטה הראשונה, ה שניה והשלישית היו טובות למרות חוסר החמצן, ואז, בדיוק ברגע שעמדתי לבצע את ה"סאיפאי" שלי…..השיר הסתיים. מי יכול לדעת שלראי צ'ארלס היתה יותר מגרסה אחת לשיר הזה? ירדנו מהבמה ותלמידותיי היו הרוסות.  "למה לא המשכת?"התעקשו לדעת.  יש לי רקע בתיאטרון.  "זה שואו-ביזנס" עניתי.

אבל, הרגע הקסום לא התרחש על למחרת כשהגעתי מותשת לדוג'ו IOGKF  בנתניה להתאמן עם סנסיי פנטנוויץ'  ותלמידין.

40 הרצאות כנגד 40 שנה

האתגר?  לתת 40 הרצאות, הדגמות או שיעורים מיוחדים על מנת לחגוג 40 שנה של אימוני קראטה.  העיתוי?  מנובמבר 2014 עד אוקטובר 2015.

תחנה הראשונה היתה מועדון החרשים באשקלון ב23.12.2014.  לקחתי את חניכי יפתח גוברין, צילומים מאלבום משפחתי וידע הבסיסי בשפת הסימנים הישראלי.  סיפרתי את סיפור חיי.  אפשר לסכם את זה ככה: ילדות קשה, הרבה כעס שעזר לי להרביץ לשק האגרוף, עכשיו אני שמחה.  יפתח עזר לי להדגים קאטה ועשינו קרב.  הם ממש אהבו ושאלו שאלות.

מאז הרצאתי במקומות מגוונים כגון:  הדוג'ו בר בנהה, אוקינווה, "עמכה" (ארגון לניצולי שואה) בראשון לציון, הגן של נכדי בתקוע, מחנה קיץ לילדים עם צרכים מיוחדים בירושלים, מועדון לחרשים-עיוורים בתל אביב (אחרי ההרצאה הם השתתפו בשיעור "ידיים-דוחפות", AACI נתניה, ובסלון שלי בשבת אחת שהגיעו עשרים נערות ממכינה הצבאית של בתי אריאלה.  מורה אחת סיכמה:  נתנו לה לימונים, היא הכינה לימונדה.

הייתי רוצה לספר שהשגתי את מטרתי אבל לא.  הינה, עכשיו כבר אפריל 2017 ורק הגעתי למספר 18.  אבל אני לא מרימה ידיים!  אולי הייתי טיפה תמימה לחשוב שהייתי יכולה תוך שנה אחת בלבד.   (בסדר, לא היה מציאותי בכלל.) ייקח עוד קצת זמן. אבל אני עושה את זה!!!

 

40 שנה כבר התאמנתי!

בחמישי לפברואר, 2014, עליתי למטוס – ליתר דיוק, שלושה מטוסים – וטסתי לאוקינווה.  יצאתי מביתי ביום רביעי ב8:00 והגעתי, סחוטה ומותשת, ב18:00 יום חמישי.  ב20:00 כבר קיבלתי מפתח לדירה והתייצבתי במטה הבינלאומי של ה IOGKF בנהה.

השנה (2014) אני חוגגת 40 שנה של אימוני קראטה.  קבעתי לעצמי מטרה: להרצות או ללמד 40 הרצאות או שיעורים מיוחדים, לחלק את הידע שרכשתי ולהביע את הכרת הטוב על הכלים שקיבלתי מהקדוש ברוך הוא ללמוד.

כבר הרצאתי שלוש פעמים כאן בארץ וקיוויתי למצוא לפחות עוד הזדמנות אחת באוקינווה.  אבל המטרה העיקרית היתה לחוות מחדש כתלמידה, אך ורק תלמידה, לחגוג ולחדש את המחויבויות להשיג מצוינות.  במילים אחרות:  לשפר את הקאטה שלי.

בשיעור הראשון התנפלו עלי סנסי וויהרה וסנסי קוראמוט.  הצלחתי להגיע לתנועה השנייה בקאטה הראשונה לפני שתיקנו אותי.  "הבוקס אמור להיות בגובה העיניים."  אההה, כן.   ידעתי את זה.  אבל העובדה שידעתי לאו דבקה משפיעה על הביצוע.  הבוקס היה נמוך מידי.  הרמתי אותו. עכשיו הוא גבוה מידי.

אוי ואי אי זמיר.  העקב שלי עולה כשאני פוסעת קדימה.  פרק היד עקומה.  עכשיו הגענו לתנועה השלישית של קאטה הראשונה.  בסוף הערב האגו שלי היה שטוח-נמוך, כאילו משאית ענקית דרסה אותו ואני, באמת, הרגשתי כמו תלמידה בדיוק כמו שהרגשתי בימי קדם.

הגאוונה סנסי הגיע להדריך ואני, ביחד עם קבוצה של 15 רוסים, הוקסמתי.  אני חושבת שהוא ריחם עלי כשראה שאני עושה מאבק אמיץ, אף ללא תועלת, לעשות קאקי-אה (ידיים דוחפות) עם קוראמוטו סנסי הגדול, החזק ממני פי מאה.  הגאוונה סנסי הציל אותי כשהחליף אותו.  "זה 'ג'יו' קאקי-אה," הוא הסביר.  הוא גלגל אותי מסביב האולם בלי שום מאמץ מצדו, גורם לי לאבד שיווי משקל וליפול ימינה ושמאלה ולהרגיש – כן – כמו תלמידה!

ב40 השנה שאני בקראטה מעולם לא ראיתי והרגשתי שום דבר דומה לידיים של הגאוונה סנסי:  הן בגודל של כפפת כדור בסיס עם מרקם של נייר זכוכית. האנרגיה שלו דומה למפל, מערבולת וגל – מרוסנים יחד.  זכיתי לדבר קצת עם הגאוונה סנסי וסיפרתי לו שביום הולדת שלי עשיתי 56 קאטה לחגוג 56 שנים בכדור הארץ.  הוא סיפר לי שפעם הוא עשה קאטה סופראמפאי 108 פעם.  (השם של הקטה מתורגם למספר 108.)  "לקח לי שש שעות," הוא אמר כדרך אגב.

זו הקאטה הכי ארוכה ומסובכת בשיטת גו-ג'יוריו.  השיא שלי, אני מתביישת להודות, היה חמש?  שש פעמים?  אולי 10 פעמים בגשוקו?

ועכשיו אני תוהה:  אני יכולה?  אני מסוגלת?  אני אעשה את זה?  לבד, או עם בן זוג?  האם אני רוצה עדים, או שזה יהיה אתגר אישי?  כנראה זה אפשרי.  אבל כדאי בכלל?  אולי בים הולדת שלי…

בנות יהודיות נחמדות לא עושות קראטה

האמא של אבי היתה אומנית וגם המעריצה הגדולה ביותר בחיי.  כשהייתי קטנה שעות על גבי שעות הייתי יושבת על רגליה, מחובקת, מתנדנדת לניגון הלחישות שלה ביידיש, "אוי, א שיינע מידלע, א זיס קפלע."  (ילדה יפה, ראש מתוק.)  היא הכירה באופי הדרמטי שלי וכשאשר הגזמתי קראה לי, "שרה בארנהארט."

סבתא שילמה עבור חוגי אמנות ושיעורי פסנתר, שמא הייתי גדלה ללא תרבות.  במחסנה שמרה על כל תמונה, פסל ויצירה כלשהי מהקישקוש הראשון מהגן עד שתשומת ליבי הופנתה לכיוון אומניות הלחימה ואיבדתי עניין באומנות חומרנית.  ואז, בעיניה, נפלתי.  "בנות טובות יהודיות לא מתעסקות בקראטה."  היא באמת אמרה את זה!

בערב חג בשעה שחיכינו לגברים שיחזרו מבית הכנסת, סבתא  ודודה אסתר התנפלו עלי בנסיון לשכנע אותי למצוא מקצוע יותר "נשי."  שאלתי אותן כיצד יכול להיות שמי שאף פעם לא ראה קראטה לא אוהב אותו.  בין רגע חלצתי נעליי ושם, על המרבד המזרחי מול אגרטל ענק מלא פרחים יבשים, עשיתי גקי-סאי-דאי-איצ'י – הקאטה הראשונה שדורשת הכי פחות שטח לבצע.

בסיום ציפיתי למחיאות כפיים וחיוכים.  במקום הערצה לשתיהן היה פרצוף של סלידה ופקפוק.  "זה מגעיל" אמרה דודה אסתר.  "למה לא לעשות משהו יפה במקום.  אולי בלט."  סבתא הסכימה.  "כן, בלט.  או, אולי מחול מודרני?"

כעבור חודשים אחדים סבתא וסבא הגיעו לבקר את אבי, שגר ממול.  בדרך קפצו לבקר גם אותי.  סבתא הגיעה עד פתח דלתי ועצרה, בוהה.  מעל שולחני היה תלוי פוסטר גדול של ברוס לי, אבל היא לא הסתכלה שמה.

עינייה נתקעו על מדף העליון של ארון הספרים.  מונחת על המדף היתה שורה ערוכה של מדליות וגביעים.  חלק מהגביעים היו די גדולים ועשו רושם, אף-על-פי שבשבילי המדליות הקטנות היו יותר משמעותיות מכיוון שהם ייצגו את הדרך לאליפות העולם.

סבתא הקרינה אושר.  היא התקרבה למדף והרימה כל מדלייה וגביע בנפרד, כאילו כל אחד היה יהלום יקר.  אז היא פנתה עלי ואמרה, "הנכדה שלי, המומחית לקראטה!"  לא היה יכול להיות יותר גאווה במילותיה אילו אמרה "רופאה" או "עורכת דין."  המעריצה הגדולה ביותר שלי חזרה אלי.

(דודה אסתר לעולם לא ויתרה על הרעיון להפוך אותי לבלרינה, אבל כשנסעתי להתחרות באליפות העולם של WUKO במדריד, 1980, היא ובעלה – דוד ליבל (ז"ל) – תרמו ביד נדיבה לקרן הנסיעות שלי, אז הרגשתי אהובה.)